<h1>שמות י"ב, מ"ב</h1>
<h2>דף קיד.</h2>
והא לך פירוש ההגדה לעניות דעתי שמעון בה"ר צמח זלה"ה, [הא לחמא עניא וכו'], לפי שעתה מזגו לו כוס שני עוקרין השולחן והתינוקות אומרין מי אכלינן דמגביהתו פתורא וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, אנו מקדימין לו הקדמה שזה זכר ליציאת מצרים ומדברים לו בלשון שהורגלו בו והוא לשון ארמית שהיו מדברים בו בבבל [כאשר מצינו] בספר דניאל ועזרא ע"כ באה פיסקא זו הראשונה שבהגדה בלשון ארמית יותר מכל ההגדה כדי שיבין התינוק ואין בכל זאת הפיסקא לשון הקדש כי אם השנה הבאה בני חורין כי כן לשון התינוקות לעולם לשנה הבאה בירושלים ובני חורין. ומתחילין לומר כי זאת המצה שאנו עוקרין מעל השלחן הוא לחם עוני כלשון הכתוב שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני [דברים ט"ז, ג'] ולא ירחק לומר מלחם עוני שהוא שם דבר לחם עני שהוא שם התואר כי כן בלשון רז"ל עושין כן קורין מצה עשירה המצה שנילושה דרך עושר ולא אמרו מצת עושר, וכן נכון לומר מלחם עוני לחם עני ובתרגום לחמא עניא כי תרגום לעני ולגר [ויקרא י"ט, י] לעניא ולגיורא, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושי התורה שלו בפ' ראה [דברים ט"ז, ב']. ונקרא הלחם לחם עוני י"א לפי שנעשה מקבא מלוגנאה לפיסחא שהוא שיעור מידת העומר שהוא עשירית האיפה והוא קרבן עני בדל[י] דלות עשירית האיפה בפ' ויקרא [ה', י"א], גם כי המצה הזאת שאנו עוקרין השלחן בה היא פרוסה מה דרכו של עני בפרוסה [פסחים קט"ו ע"ב] כך היא בלתי חמץ כי כן דרכו של עני למהר לאפות ולהשביע רעבונו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה [פסחים קט"ז ע"א] על כן אנו פותחין בלשון שהוא מבין הוא לחם עני שהיו אוכלין אבותינו להזכירם איך יצאנו מגלות לגאולה על דרך הכתוב שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך [דברים ט"ז, ג'], ולכן יש מתחילין לומר בבהילו יצאנו ממצרים. וכן אנו אומרים אל התינוק זה הוא הלחם שהיו אוכלין אבותינו בארץ מצרים וזכר לאותו לחם אנו אוכלין זה.
ואנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול ויש קורין כל דכפין הדל"ת בשוא והכ"ף בקמ"ץ תרגום רעב שהוא תואר כפין ואנו צריכין לקרות גם כל דצריך הצדי בקמץ, ואנו אומרין כן כי במצרים היו אבותינו רעבים מן הלחם והיום יש לנו לחם לאכול לשבעה ולהשביע רעבים שיהיו באוכלי שולחננו, גם היום אנחנו רעבים שאסור לאכול מן המנחה ולמעלה כדי שיאכל מצה לתיאבון ולפי שאמר מרע"ה משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם [שמות י"ב, כ"א] שיהיו נמנין הרבה על פסח אחד משפחות משפחות ואמר אח"כ והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבודה הזאת והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי (אבותינו) [בני ישראל] במצרים בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל [שמות י"ב, כ"ה—כ"ז] ע"כ אנו ממשיכין לזה כל מאן דצריך להמנות עמנו בפסח יבא וימנה עמנו, ואם השנה אנו אין לנו פסח לשנה הבאה נהיה בא"י, ועשינו ככל מבקש רחמים שמתחילה שואל דבר מועט ואח"כ דבר גדול כמו משל הכותי [מדרש תהלים סוף פי"ט, ויקרא רבה סוף פ"ה] המפתה ישראל בערמה ואומר לו תן לי בצל והיהודי הוא בוש ונותן לו ואח"כ אומר לו תן לי מעט מלח ונותן לו ואח"כ אמר לו אכילת בצל במלח לוקחת הלב תן לי מעט לחם ונותן לו, וכן היה עושה דוד מתחילת בקשותיו ביקש מחילה על השגיאות שנאמר שגיאות מי יבין [תהלים י"ט, י"ג] ואח"כ על הזדונות גם מזדים חשוך עבדך [תהלים י"ט, י"ד] ואח"כ על המרדים ונקיתי מפשע רב [שם], כך אנחנו מבקשים הא שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל ואח"כ הוספנו בקשת הא שתא הכא אנן עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין, וזאת הפיסקא לא נזכרה בשום מקום מדברי רז"ל לא בתלמוד ולא במדרש.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות זאת היא שאלת הבן שהוא רואה ה' שינויין בלילה הזה מה שאין כן [כל] לילות השנה, הא' שבכל הלילות אין לנו צווי באכילת לחם יהיה חמץ או מצה הכל הוא שוה, והלילה הזה יש לנו ציווי לאכול מצה שנאמר בערב תאכלו מצות [שמות י"ב, י"ח], ואם בטלנו מצוה זו יש לנו עונש מבטל מצות עשה, ובכל הלילות אם אכלנו חמץ אין עלינו חיוב של כלום והלילה הזה אם אכלנו חמץ יש עלינו חיוב כרת, והרי זה שינוי גדול בלילה הזה יותר משאר הלילות. והשינוי הב' הוא שבכל הלילות הרשות בידינו לאכול כל ירק בין מרור בין מתוק, והלילה הזה א"א לנו להיפטר מאכילת מרור ואפי' אכלנו הרבה מיני ירקות על כרחנו אנו מצווין לאכול מרור והרי זה שינוי שני. והשני הג' שבכל הלילות אין לנו מנהג לטבול אפי' פעם אחת, והלילה הזה נהגנו לטבול שני פעמים א' בירקות שאינן מרור והשני במרור לבדו גם בכריכה זו אחר זו והכל הוא טבול אחד אחר שאין הפסק ביניהם וזהו השינוי השלישי. והשינוי הד' הוא שבכל הלילות אין לנו הפרש באכילת הבשר בין שיהיה צלי או שלוק או מבושל והלילה זה כל אכילת בשר שאנו אוכלין בחיוב כגון בשר חגיגה או בשר הפסח אנו חייבין לאוכלו צלי וזהו על דעת בן תימא [פסחים ע' ע"א] שאומר שהוקש בשר חגיגה לבשר הפסח להיות נאכל צלי וזה אין אומרים אותו בזמן הזה אלא בזמן הבית וזהו שינוי ד'. והשינוי הה' הוא שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין וה"ה שיכול לומר בין מהלכין בין עומדין אלא שאינו דרך שבח לשנות אכילת לילה זה מאכילת מהלך ועומד לאכילת הסיבה, והלילה הזה חובה עלינו לאכול בהסיבה מצה של מצוה דרך חירות ואין לנו רשות להיפטר מהסיבה וזהו שינוי חמישי. זאת היא שאלת הבן הנבהל לשאול למה היו שינויין אלו, ואעפ"י שעדיין לא טבלנו אלא פ"א בכרפס כבר הוא רואה בשלחן החזרת ובלא ספק לא יאכלוהו בלא טבול, ועוד שאין זה שאילה אל התינוק בלבד אלא אף לחכם שהרי אם אין לו בן הוא שואל לעצמו. ועל החרוסת אינו שואל כי אין זה שינוי שבכל הלילות אם רצה לטבל בחרוסת או בדבר אחר הרשות בידו והשינוי אינו שואל אלא לשתי פעמים ועליו שואל, וזה הטעם הוא למה אינו שואל על ד' כוסות כי כל הלילות אם רצה לשתות כן [שותה] ואין זה שינוי בלילה הזה, ועוד שעדיין לא שתה אלא כוס א'.
עבדים היינו לפרעה במצרים, זאת היא תשובה למה נשתנה, וזה הפסוק בפ' ואתחנן [דברים ו', כ"א] תשובה לבן חכם השואל מה העדות והחקים והמשפטים, וכיון שהיינו עבדים והוציאנו מעבדות נצטווינו לאכול לחם עוני כלשון הכתוב שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת (ממצרים) [מארץ מצרים] [דברים ט"ז, ג'] כי בחוזק יד גרשונו ממצרים ולא יכולנו להתמהמה [ע"פ שמות י"ב, ל"ט; י"ג, ו'] להחמיץ העסה וגם זה הוא טעם הצלי כי טעם מצה בלחם הוא טעם הצלי בבשר וע"ז אמר הכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים באכילת לחם עוני והוא טעם איסור חמץ לזכור סיבת ההצלה שהיתה בחוזק יד. וטעם המרור ידוע מהעבדות וימררו את חייהם [שמות א', י"ד], וטעם טיבולן אשר שאל א"צ לתת לו טעם כי הוא מבין כי מפני זה נתעורר לשאול וכששאל נתברר לו הטעם, וטעם ההסיבה ידוע הוא מפני החירות שנז' בפסוק ויוציאנו ה' [ממצרים] ביד חזקה [דברים כ"ו, ח'] וגו', וסוף התשובה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, והיה ראוי שלא יאמר כל זה אלא (בשנת) [בשעת] הגאולה לנגאלים, אבל אנו לא ראינו שעבוד ולא נגאלנו, ע"כ אומר לו עתה שאותה גאולה גם לנו היתה שאלו אבותינו לא נגאלו היינו אנחנו משועבדים לפרעה א"כ גם לנו היתה הגאולה וראוי לנו לעשות השינויים האלה, וכן הוא אומר בהגדה בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכאלו הוא נגאל שנאמר ואותנו הוציא משם לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו [דברים ו', כ"ג]. וסוף זאת התשובה היא ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, שלא תאמר שאין זאת המצוה אלא אל התינוקות להודיעם מה שלא ידעו אבל למי שיודע זה אין צורך בהגדה זאת, ע"כ אומרים שאפי' כולנו חכמים ששמענו זה מאבותינו ואפי' כולנו נבונים להבין דבר מתוך דבר ואפי' כולנו זקנים שידענו זה שנים רבות ואפילו כולנו יודעים את התורה וכל יום אנו הוגים בתורה ומתוך קריאת התורה אנו מספרים ביציאת מצרים עכ"ז הגדה זו היא מחוייבת בלילה הזה על הלחם הזה שהוא לחם עוני שעונין בו דברים הרבה [פסחים ל"ו ע"א] כמו שכתוב תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך [דברים ט"ז, ג'], וכל המספר ביציאת מצרים בכל שעה הרי זה משובח וכ"ש בלילה הזה וכן היו עושין התנאים הראשונים וזהו שהשלים מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא ור' טרפון, שהיו בזמן בית שני וגם אחר החרבן שהיו מסובין בבני ברק שהוא מקום בא"י כמ"ש ביהושע בנחלת מטה בני דן [יהושע י"ט, מ"ה] ויהוד ובני ברק וגת רמון, ולשון מסובין לשון היושבין לסעוד כלשון תלמוד [ברכות מ"ו ע"ב] כיצד סדר הסיבה, והתנאים היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה אעפ"י שהיו חכמים (או) [ו]זקנים, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית שהתחיל היום להאיר ואין מבטלין ק"ש מפני סיפור זה ולולי זה לא הפסיקו מלספר כי המרבה לספר ביציאת מצרים ה"ז משובח כמו שנאמר הוא הלילה הזה [לה'] שמורים לכל בני ישראל לדורותם
